בגיל
עשר כשבנים לומדים לאונן,
הבנתי את הדבר הכי חשוב בחיים שלי.
שכמה אני חרא בלנגן,
אני טוב בלהגיד לאחרים למה הם מנגנים
חרא. בחושים של
ילד קלטתי שזאת השליחות שלי בעולם.
באותו רגע לקחתי את הגיטרה וזרקתי
אותה מחלון קומה חמישית.
היא התנפצה על הגולגולת של השכנה
מלמטה, והצרחות
שלה יחד עם המיתרים הפוקעים הגדירו את
הפאנק מחדש.
הגיטרה
הזאת היתה איתי מגיל שבע,
קנו לי אותה כדי שאפסיק לשבור דברים.
פסיכולוג אמר לאמא שלי שצריך לנתב את
האלימות והמרירות שלי למשהו יצירתי.
ניגנתי כל כך גרוע שנוסף לאלימות
ומרירות גם נהייתי מתוסכל.
זכרונות הילדות גאו בי ברברס ודי מהר
חזרתי לרחם, מקום
רירי ונעים עם מוזיקת רקע של קורטני לאב,
כמו הרינגטון של הנוקיה שלי.
פכפכתי לי במי השפיר מערסל את בהונותי,
מצמיד אותן לקיר השלייה ודוחף את עצמי
אחורה קדימה כמו דג על חוט ניילון.
"אחות!"
שמעתי מישהי צועקת,
"אחות!!",
אלוהים רק שלא יוציאו אותי,
"יא מזדרגג תענה כבר לטלפון המזויין!"
"הלו?"
"יא
דפוק איפה אתה!"
הסתכלתי
מסביבי, ראיתי
וילון פלסטיק, ארונית
קטנה, זונדה
שמחוברת ליד שלי ותחבושת על המקום שבו
היה סכין. מהחלון
ניבט אלי שלט ענק שאמר:
ברוכים השבים לאיכילוב
"אני
בבית חולים, נראה
לי. מי זה?"
מהצד
השני נשמעה דממה מעיקה ומוכרת.
היה רק הומו אחד שייצר כזאת דממה.
או כזאת צרחה.
"איפה
הכתבה שלך!!!!
"שלחתי
בלילה"
"לפני
או אחרי שהתאשפזת?"
כוס
אוחתו על התדר בר הזה.
גם חוטפים שם סכינים,
וגם יש להם חרא ווי-פי
