עלילות רועי סנטנה - פרק 4

בגיל עשר כשבנים לומדים לאונן, הבנתי את הדבר הכי חשוב בחיים שלי. שכמה אני חרא בלנגן, אני טוב בלהגיד לאחרים למה הם מנגנים חרא. בחושים של ילד קלטתי שזאת השליחות שלי בעולם. באותו רגע לקחתי את הגיטרה וזרקתי אותה מחלון קומה חמישית. היא התנפצה על הגולגולת של השכנה מלמטה, והצרחות שלה יחד עם המיתרים הפוקעים הגדירו את הפאנק מחדש.

הגיטרה הזאת היתה איתי מגיל שבע, קנו לי אותה כדי שאפסיק לשבור דברים. פסיכולוג אמר לאמא שלי שצריך לנתב את האלימות והמרירות שלי למשהו יצירתי. ניגנתי כל כך גרוע שנוסף לאלימות ומרירות גם נהייתי מתוסכל. זכרונות הילדות גאו בי ברברס ודי מהר חזרתי לרחם, מקום רירי ונעים עם מוזיקת רקע של קורטני לאב, כמו הרינגטון של הנוקיה שלי. פכפכתי לי במי השפיר מערסל את בהונותי, מצמיד אותן לקיר השלייה ודוחף את עצמי אחורה קדימה כמו דג על חוט ניילון. "אחות!" שמעתי מישהי צועקת, "אחות!!", אלוהים רק שלא יוציאו אותי, "יא מזדרגג תענה כבר לטלפון המזויין!"

"הלו?"

"יא דפוק איפה אתה!"

הסתכלתי מסביבי, ראיתי וילון פלסטיק, ארונית קטנה, זונדה שמחוברת ליד שלי ותחבושת על המקום שבו היה סכין. מהחלון ניבט אלי שלט ענק שאמר: ברוכים השבים לאיכילוב

"אני בבית חולים, נראה לי. מי זה?"

מהצד השני נשמעה דממה מעיקה ומוכרת. היה רק הומו אחד שייצר כזאת דממה. או כזאת צרחה.

"איפה הכתבה שלך!!!!

"שלחתי בלילה"

"לפני או אחרי שהתאשפזת?"

כוס אוחתו על התדר בר הזה. גם חוטפים שם סכינים, וגם יש להם חרא ווי-פי

עלילות רועי סנטנה - פרק 3

"אני משוכנע שהוא הסתכל עלי"

"עזוב אותך סנטנה"

"מה אנחנו עושים פה?"

נכסנו לתדר בעשר. ארבע שעות ובקבוק בלנטיין אחר כך, מושיק הסביר לי שבאנו לראות זמרת מרוקאית שמזכירה את סקאנק אנאנסי רק עם יותר שיניים. בשתיים ועשרים בנגה ויסמין הלכו להזדיין בשירותים. זו הייתה השעה שבנגה נולד והוא אהב לחגוג אותה פעמיים ביום ושלוש פעמים בשבת. רוקנתי את שארית הבקבוק ושלפתי את הפד בשביל להוריד כתבה. הביקורות שלי היו פשוטות מאד, כל מילה שלישית היא כוס זין או חרא וכל מה שנשאר זה למלא את הרווחים ביניהם. זו נוסחא פשוטה והקוראים מתו על זה. לחצתי על כפתור הסנד וכיווצתי את העיניים כדי להצליח לראות איך צרור מילים הופך לאלומת חלקיקים ועף ישר אל הכוס של המלצרית שהגיחה מולי. המבט שלי ירד מהחצאית הקטנטנה שלה לאורך הרגלים המקועקעות שלה. היה שם נחש מפואר שהסתלסל סביב השוק שלה. היא שלחה את היד שלה בהתגרות לאורך הזנב שלו. לקח לי שבריר שנייה וסכין בכתף כדי להבין שזאת לא מלצרית. הכלבה התיישבה עלי וניסתה לשלוף הסכין אבל הוא היה תקוע בעצם הבריח, אז היא כיווצה את הרגלים שלה סביב הצוואר שלי והתחילה לחנוק. לקחתי את הראש אחורה והספקתי לתקוע לה ראסייה ברשתית כשבנגה הגיע ושבר לה את שתי הידיים. הסדיסט הזה היה עוקר לה את הציפורניים אחת אחת, אלמלא המרוקאית עלתה בדיוק לבמה ושרה כמו מלאך שנפל לתוך ביוב מלא ספידים, מלוכלך יותר מקפה שחור שנשפך לך על חולצת יום הזיכרון, עמוק יותר מהתחתית של המקלט של הבור בקריה. אז ככה יצא שישבתי צמוד למתנקשת עם ידיים שבורות כשבכתף שלי תקוע סכין לחיתוך כורדים במשך הופעה שלמה, וחשבתי לעצמי שלמרות הקרע ברשתית והנטיות הרצחניות זאת הכוסית הכי מטריפה שראיתי בחיי.

עלילות רועי סנטנה - פרק 2

נכנסתי לאולפן של מושיק בנגה והתיישבתי על הבובת מין. בנגה הדפוק מחזיק בובות מין בכל מקום. זה מביא לו לקוחות לאולפן. רק כשהיא התחילה לזוז קלטתי שזאת החברה שלו.

"כוסית אהה?" בנגה קרץ לי את הקריצה המבעיתה שלו. אני מתערב שהוא מסוגל לפתוח פחיות עם קצה העין

"בחורה נוחה מאד" אמרתי. הוא דחף לה לשון לצרפתית כל כך ארוכה שהספקתי לסנן שלוש שיחות. ואז הוא אמר, "יש לה שיניים טובות".

"יש לך שיניים טובות" זאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל מבנגה, המפיק הכי זבל בארץ וזה במובן הטוב. כשלהקה באה להתקבל אצלו אז הוא קודם כל בודק להם את השיניים כדי לדעת מה הם שווים בכלל. אולי זה נשמע מפגר, ומושיק הוא מפגר, אבל יש לו קבלות. ככה הוא גילה את "נחשי אלפא", "יוני ונאש" ו"הכוכב אדום". בנגה אהב את האנשים שלו מלוקקים וככה נשמעה גם המוזיקה שלהם. ניאו שמאלץ רוקיסטי מודע לעצמו, חתרני רק מעט יותר ממוזיקת חתונות, שמצליח לתפוס יותר מכל מוזיקה אחרת שרצה באוויר כרגע, זורמת בין כוסות קפה ללפטופים עם רמקולים מחורבנים. סיד וישס לא היה מצליח בתקופה שלנו. היו לו שיניים מחורבנות.

מעבר לזכוכית ניגנה להקה בשם העורבים הסגולים והסולן שלהם נראה די עצבני. הוא דפק על הזכוכית וירק לכיווני. המוחטה נדבקה על הזכוכית ונזלה.

"מה הוא רוצה ממני" שאלתי

"זה בגללי. אני נעלתי אותם שם בלי מזגן מהבוקר. הלחץ יחרמן להם את המוזיקה". המתופפת שלפה סגריה והסולן השתנק. מושיק סגר את האור והלכנו לתדר בר.

עלילות רועי סנטנה - פרק 1

אומרים שהנבואה לא ניתנה לשוטים, אבל אני עמדתי מעל ליזי בנדורה עם שוט והיה לי באותו רגע החיזיון של חיי. ובחיזיון הזה אני – רועי סנטנה – אוכל את עולם המוזיקה מבפנים ומבחוץ ונהיה המבקר הכי מרושע בכוס של האמא שלו. ולמה? כי העולם הזה הביא למיטה שלי גרופיות כמו ליזי בנדורה שכל מה שעניין אותן זה הכרטיסים שהשגתי בחינם מזמרים שמלקקים לי את התחת כדי שאזרוק עליהם מילה בעיתון שמשלם לי את השכר דירה שבה אני מזיין את הבחורות שרוצות לשכב איתם אבל גומרות בפה שלי.

נהיה לי טוב כשחשבתי איך אני דופק מלא זמרים, להקות, שהורדתי השוט בלי רחמים על הגב של ליזי. בעיקרון זאת היא היתה אשמה, כי היא רוקנה את האשראי בחנויות לסאדו מאזו. כשפוצצתי אותה היא צרחה, אבל אני שמעתי מטאל באמ.פי. רק כשגמרתי להנות קלטתי אותה שרועה על הרצפה, בקושי נושמת. כמו נתח בשר חי שקילפו לו את האור, משהו שהקצב זורק לכלבים שלו. בחיי, היא נראתה יותר כמו בנדורה מאשר ליזי.

ואז נתח הבשר שקראו לה פעם ליזי התרוממה מהריצפה ונגחה בביצים שלי, וככה כמו שהיא קשורה באזיקונים קפצה לכיוון הדלת ופרצה החוצה. רציתי לצעוק לה שאני מצטער, כששמעתי אותה מתהפכת במדרגות עד למטה. שבע קומות, קרייסט.

אני חתכתי משם במעלית. אחרי הכל זאת היתה הדירה שלה.